קטע מתוך הרומן
 
מעין חידקל חדש
שעת בין-ערביים צובעת את האִמרה התפורה על שפת-היאור. השמש הכבדה כמפרש עגול וזהוב בספינת האל רע, שטה בין הררי-המערב הצרובים. [...]
יחפה ולבושה באחת הגלביות שקנתה, וחמושה בצרור מחרוזות וצמידים ואצעדות, שטה לה חלי בתוך האלמוניות המבורכת של אַל-מקום זה ושמו לוכסור. עדייה משקשקים נחושת-בזכוכית-ובענבר, ומגרשים מדרכה את השֵדים המנסים ללכוד אותה באצבעותיהם הדביקות. [...]
שפת המים. הנילוס.
נהר אדירים רוטט בין קולמוסי דקלים – ומדבר צהבהב פרוש כקלף עתיק. 
אל אופק תודעתה צף ועלה נהר אחר, אף הוא נְפילי ואיתן, ואף הוא מצמיח דקלים במקום שבו הוא מבתר את המדבר ומעניק לו את און חיוּתו. על גדות הנהר ההוא יושבת ילדה קטנה וגדולת עיניים. היא אינה מכירה עדיין את הזעם, ואינה יודעת את המרירות. עיניה מלטפות את הנהר במבט תמים ונקי מעבר ומעתיד. זהו נהר חי וגועש – מנהרות גן-עדן האדירים, שהיה לנחל אכזב בהשתרכו בעקבות אותה ילדה לשערי ארץ ישראל כשובל של סרט משמלתה החגיגית שנתרבבה בתלאות הטיסה מבגדד. 
פתאום נתאוותה חלי לדבר אל הילדה ההיא, לבקש את מחילתה. אולי על רגשות ההתעלמות וההתנשאות שפיעמו באישה הבוגרת כלפי אותה ילדה שבה, ומה שזו ייצגה לגביה?
כך, על גדות-המים הזרים-מוכּרים, נולד בה מעין חידקל חדש, וכאשר מאחוריה מגיעים הקולות הגרוניים של ילדי לוקסורהחלה להיווצר בקרבה רקמה עדינה של פיוס כלפי עיר הולדתה הערבית, הרחוקה והמנוכרת. 
בבגדָד נולד דור-המדבר, משם באו הוריה – מהם הזדרזה להתנער כשהובאה על ידם אל הארץ המובטחת. בציון, נתרוקנה הוויית חייהם הזקֵנה מתוכן, ורק היא ואחיה נמצאו ראויים לנגוס מפרי עץ החיים ולהידמות לענקים זקופי הקומה והחייכניים של כנען. אולי אליק ידע שהוא נולד מן הים, ואילו רייצ'ל-חלי לא ידעה – או לא רצתה לדעת שהיא נולדה מן המדבר-נהר או מנהר-המדבר. חלי דהיום כבר יודעת שהסתייגותה מהוריה ומהערביוּת שהם ייצגו, היא שהצמיחה בה את הרצון המיני-ממש לסגוד לארץ ישראל ולאליליה ולהתפלש בעפרם. [...]
ואביה ואמה, נטולי רצון או יכולת להגיע עדיהָ, רק עודדו אותה בלא יודעין, להכריז על עצמה כעל יתומה-מן-הגטו של מזרח אירופה. (203-201)