קטע מתוך הרומן
יוסף שאבּי, סגן מנהל בית-הספר "התחיה", הגיע בצעדים זריזים עד שפת הוואדי, שם עמד, תיק עור תפוח תלוי בידו, והשיט מבטו על פני המדרון התלול. נפש חיה לא נגלתה לעיניו בין השיחים הצהובים-ירקרקים, גושי האבן והבטון וצינורות הביוב היורקים מים עכורים. בתחתית הוואדי התנהל לאיטו זרם מי המדמנה בין גבשושיות הסחי וחלקי מכוניות מרקיבים. הלאה משם, מבעד מעטה האובך הסמיך העוטף את השכונה, נראו בני אדם נעים כצללים על הגשר המתוח מעל פני הנחל המת. 
הוא שב על עקבותיו. גדר פח החריקה ברוח, ובצילה ישב בעל חנות הבצל מסורבל הבשר, שנשא אליו פנים מלוהטים ובירכו במנוד ראש. בחצר הסמוכה לחנותו טיפסו זאטוטים על גבו של חמור שמוט אוזניים והריצוהו לכאן ולכאן. מוכר הנפט עמד באמצע רחוב התקוה, שעון אל יצול עגלתו וצלל במצילתו. איש לא נענה לצלצוליו והרחוב נראה שומם ועזוב. 
מחצר בית-הספר שבקרן הרחוב יצא לקראתו השמש, איש בגיל העמידה בעל פנים צמוקים ושפם שיבה גדול. "לא מצאת אותו?"
"לא," השיב במנוד ראש.
"אגש אני אל האימא שלו."
"רינה הלכה?"
"לפני חמש דקות אולי."
"אל תיגש אל האימא."
הוא נפרד ממנו ופנה לדרכו, מעביר את התיק הכבד מיד אל יד. תשוש היה אחרי יום עבודה ארוך ומאומץ. שני מורים נעדרו והוא נאלץ, יחד עם המורה למלאכה, למלא את מקומם, ודקות אחדות לפני סיום המשמרת הראשונה, אצה אל לשכתו המורה רינה ריינהרט מבוהלת ועקבות סְחבת הלוח על גב שמלתה. אותה עת לחשה האחות על אוזנו את שם התלמיד שנמלט אל הוואדי והוא נחפז לצאת בעקבותיו. פרשה עגומה. רינה רגישה מאד ולא מצליחה לשלוט בכיתה. עתה מצבה יחמיר יותר והוא שוב ייאלץ לגונן עליה. (12-11)